שטייר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בפניי תביעת התובע כנגד הנתבעת לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב פגיעתו בתאונת דרכים מיום 24.8.05.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה במהלך יום עבודת התובע באגד, ועת נהג באוטובוס מס' 85-335-01, ברחוב קרן היסוד בחיפה, בסמוך לשעה 06:20, "האוטובוס עלה על גבי מכשול ו/או חפץ אשר היה מונח על הכביש, דבר אשר גרם ל"קפיצת" האוטובוס, זעזוע כיסא הנהג", ופגיעה חזקה בגבו התחתון של התובע.

התובע טען, כי בעקבות התאונה החל לסבול מכאבים עזים ומהגבלה בתנועות הגב והצוואר.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ולתובע אושרה תקופת אי כושר עבודה עד יום 10.9.05. בהמשך, נקבעו לתובע נכויות זמניות לקמן: 20% מיום 11.9.05 עד 30.11.05, ו- 10% מיום 1.12.05 עד 31.12.05. ביום 21.05.07 נקבע על ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה, וזאת החל מיום 1.1.06.

בעקבות קבלת בקשת התובע להבאת ראיות לסתור, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' נמרוד רוזן, אשר קבע כי בעקבות אירוע התאונה חלה החמרה זמנית חולפת במצבו של התובע בגין תלונותיו על כאבים והגבלה בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי, אך לא נותרה לו נכות צמיתה בעקבות התאונה. פרופ' נמרוד סקר את עברו הרפואי העשיר של התובע בתחום רפואת השלד והשריר, לרבות תלונותיו על כאבים בעמוד שדרה צווארי הקורנים לכתף ימין ולזרוע ימין לכל אורכה, לרבות תלונותיו על כאבים בעמוד שדרה צווארי והגבלה בטווח התנועות אף בחודש מאי 2005, ובחודש אוגוסט 2005, כשבועיים לפני מועד התאונה.

התובע ביקש פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪, וזאת כפיצוי בגין הכאב וסבל, הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 וכן בגין הפסדי שכרו בעבר. התובע טען, כי נעדר מעבודתו למשך שבועיים וחצי, ולאחר מכן הוא שב למשרה חלקית למשך שנה וחצי, עד שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת.

הנתבעת כפרה בעצם קרות האירוע. לטענתה, מלבד גרסת התובע, אין בנמצא ולו עדות אובייקטיבית נוספת אחת, הגם שהתאונה הנטענת ארעה במהלך נסיעה באוטובוס שנסעו בו נוסעים נוספים מלבד התובע. לטענת הנתבעת, על פי התיעוד הרפואי לא אובחן אצל התובע כל ממצא חבלתי. על כן, ולו מטעם זה יש לדחות את התביעה. לא זו אף זו: התובע הגיש את תביעתו על סף תום תקופת ההתיישנות, דבר אשר הסב לנתבעת נזק ראייתי כבד, כאשר לעצם הכרת המוסד לביטוח לאומי בתאונה כפגיעה בעבודה אין כל רלוונטיות לענייננו. זאת, שכן הכרה מעין זו אינה מהווה תחליף לחובת התובע להוכיח את עצם התרחשות אירוע התאונה בהליך דנן.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי תלונותיו של התובע ביום 24.8.05 נבעו ממצבו הרפואי הקודם, ממנו התובע סבל במשך כעשר שנים לפני האירוע הנטען, ואינן תוצאה של אירוע תאונתי כלשהו.

לחילופין בלבד, הנתבעת טענה כי ככל שהיה אירוע תאונתי, הרי שלתובע, ולכל היותר, נגרמה החמרה חולפת בלבד, כפי שנקבע על ידי פרופ' רוזן. על כן, וככל שבית המשפט ימצא לנכון לדחות את טענות הנתבעת במישור החבות, הרי שעדיין יש לדחות את התביעה במישור הנזק, מהנימוקים שלהלן:

לתובע לא נגרמו הפסדי שכר כלשהם; בתקופת אי הכושר של 17 ימים, שכרו של התובע שולם על ידי מעבידו; התובע אף קיבל תגמולים בגין הנכויות הזמניות שנגרמו לו. זאת ועוד, ככל שלתובע מגיע פיצוי כלשהו, הרי מדובר בפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל בלבד, כאשר יש לקזז מסכום הפיצוי את תגמולי המל"ל, וכן את הוצאות הנתבעת שנגרמו לה עקב ניהול ההליך של הבאת ראיות לסתור, אשר במבחן התוצאה התברר כהליך עקר ומיותר. הנתבעת נשאה בהוצאות המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, ולנוכח קביעת המומחה, הרי שיש לקזז גם את שכרו של המומחה מכל סכום שייפסק לתובע.

הצדדים הסמיכוני לפסוק לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בצירוף 2,300 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות סיום התיק, הנני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.